כמה כסף השקעתי כדי לחסוך חצי מיליון שקלים?

בשנת 2012 למדתי הדרכת הורים. במשך שלושה סמסטרים, יום וחצי בשבוע, הייתי הגבר היחיד בקבוצה של 20 נשים, ולמדנו איך להיות הורים מקצועיים ואיך להנחות הורים אחרים.

מה שלמדתי שם הקפיץ את יכולת ההורות שלי שלוש מדרגות ואני משתמש בזה עד היום, עם שני הבנים הנפלאים שלי.

עלות הקורס הייתה 24,000 ₪. במשך שנה שלמה, ביומיים בשבוע שלמדתי, לא הרווחתי. כלומר עוד שלושים אלף ₪, בחישוב מאד זהיר. בסך הכול למעלה מחמישים אלף שקלים.

זה היה שווה כל שקל.

כל הריבים שאין בבית, היציאה הקלה בבוקר לעבודה, הילדים שהולכים לישון בזמן ומאפשרים לי זמן מנוחה בערב, הכיף בבית וההנאה מהילדים, עבודת הצוות עם אשתי בגידול הבנים – אם תשאלו אותי – שווה הרבה יותר מהכסף שהשקעתי. ואלו רק השנים הראשונות של הילדים שלי.

איך זה קשור לכותרת? מחקרים שליוו ילדים במשך עשרות שנים מראים, שכל סכום שתשקיעו בילדים שלכם בגיל הרך, יחסוך הוצאה גדולה פי עשרה בגיל יותר מבוגר! במשפחה שלי, אני רואה את התוצאות כבר עכשיו. ילדים שמגלים אחריות, כבוד ורגישות כבר בגיל שנתיים שלוש, יתמודדו עם העולם הרבה יותר טוב בגיל עשרים. זה הוכח מחקרית – הם משיגים עבודות טובות יותר, מכניסים יותר, חוסכים יותר, והזוגיות שלהם טובה יותר. זה אומר שהם יוכלו לשלם בעצמם את המשכנתא שלהם, ויחיו ברמת חיים גבוהה יותר, ללא עזרתי.

וזו התובנה הכי חשובה שאני רוצה להעביר לכם:

ההשקעה המשתלמת ביותר שעשיתי בחיי הייתה ההשקעה בעצמי.

לא בחפצים, לא ברכב חדש, לא בבילויים, אלא בניסיון להבין מהם הדברים שעוצרים אותי, בטיפול בהם ובלימוד מיומנויות שיקדמו אותי בחיים. כל דבר כזה הגדיל אותי, יצר סביבי אווירה טובה יותר ונתן לי אפשרות להרוויח יותר – יותר זמן, יותר אנרגיה, יותר אהבה, יותר כסף.

הטרגדיה היא שרוב האנשים נוטים לשים את הטיפול בעצמם בסוף סדר העדיפויות, כי תמיד יש משהו שנראה חשוב יותר.

אבל אם ההשקעה בעצמנו נותנת תשואה כל כך גבוהה, מה ההיגיון בלשים את עצמנו בסוף?! הרי המשאבים שאנו משקיעים בעצמנו הם לא הוצאה, הם השקעה, שמחזירה את עצמה בענק.

אז כדי להיות פרקטיים –

מהו הדבר שאם תעשו בשביל עצמכם היום, ישפר את מצבכם?

כתבו לי בתגובות מה אתם מתכוונים לעשות בשביל עצמכם היום, אפילו משהו קטן. זה יעזור לכם להתחייב. ואז כל מה שנשאר הוא לעשות את זה.

בהצלחה!

טמיר

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

למי מקשיבים, לפחד או לחזון?

 

בכל דבר שאני מנסה לעשות אני שומע שני קולות. אחד אומר לרוץ עם זה וזה נהדר, והשני אומר שזה לא ילך וחבל לנסות, כי לא יכול להיות שזה יעבוד…

נשמע מוכר?

הקול הראשון הוא של החזון. הקול השני הוא של הפחד.

אבל למי אני מקשיב?

מצד אחד, בזכות הפחדים שלי שרדתי עד היום.

אבל רק לשרוד זה לא מספיק. אנחנו רוצים לעשות עוד משהו עם החיים, לא?

וכאן נכנס החזון – וכשהוא מדבר, הוא מספר לי על כל מה שאוכל להיות. אבל הפחד אומר לו – השתגעת? אתה תגרום לנו להיהרג! זוז ותן לי לנהוג.

עכשיו, אנחנו מתוכנתים להקשיב לפחד יותר מאשר לחזון, כי הוא קשור להישרדות.

רק מה, אף אחד לא הודיע לפחדים שלנו שיצאנו משרשרת המזון, ועברנו לבתים ממוזגים.

אז איך יודעים מי מדבר אלי עכשיו?

הסוד הוא בהרגשה: אם, כשחושבים על משהו, זה ממלא אותנו בהתרגשות, בשמחה או אפילו במתח כמו ברכבת הרים – זה החזון, זה מרגש וזה כיף.

אם אתם מתמלאים חרדה ורוצים לטפס על העץ הכי קרוב או להתחבא – זה הפחד מדבר. זה מתוכנת לנו בגוף, וכמעט אין לנו ברירה אלא להתנהג בהתאם.

אז מה עושים?

חפשו את כל מה שעושה לכם שמחה והתרגשות, ותעשו אותו.

אל תתייעצו עם אנשים שמקשיבים לפחדים שלהם! הם מיד יכבו לכם את החלומות.

חפשו את האנשים שכבר הלכו בדרך של החזון בעצמם, ויכולים לקצר לכם את הדרך בלי לסכן אתכם.

אל תתביישו לחפש דרכים, כמו נגולה, שמעלימות את הפחדים והדאגות בלי להתעלם מהסכנות.

והעיקר, תתחילו לעשות.

בפוסטים הבאים אדבר על איך הרגשות מחליטים בשבילנו, ואיך אפשר לתכנן את הצעדים הבאים מבלי להתעלם מהעובדה הזו.

בהצלחה!

טמיר

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

מאיפה מגיע הכעס הזה, ומה עושים איתו לעזאזל?

כולנו כועסים בגלל אותו דבר!

אנחנו כועסים כאשר נגרם לנו עוול. כשעשו לנו משהו "לא פייר".

וכאשר זה קורה, אנחנו מרגישים כאב אמיתי, פיזי, בגוף.

מספיק להיזכר בפעם האחרונה שמישהו הרגיז אותנו, ממש לדמיין את הסיטואציה, וכבר מרגישים את זה בגוף מיד: בבטן, בחזה, בגרון, או תחושה מהירה של עלייה בגוף לכיוון הראש, כמו גל ענק ששוטף אותנו.

וכשזה קורה, אין לנו זכות בחירה.

למה? כי כאשר מרגישים כאב כזה המערכת האוטומטית נכנסת לפעולה, כי היא מזהה כאב עם סכנה לחיים שלנו.

ואז מגיבים בשתי צורות: לברוח או להילחם.

למשל, עשינו טעות בכביש, וחתכנו מכונית אחרת. בטעות! מיד אנחנו שומעים צפירה חזקה, ומהמבט של הנהג השני אפשר להבין שהוא מאחל לנו מוות איטי. ואם נהיה כנים, ככה גם אנחנו נראים כשקורה המצב ההפוך…

אותו דבר כאשר יש לנו ויכוח עם בני הזוג. או עם הילדים, ואז אנחנו מתפרצים עליהם, בגלל שטויות. זו פשוט תגובה אוטומטית!

אז מה עושים כדי לשבור את הפעולה האוטומטית?

קודם כל לומדים לזהות את הרגע הזה, שבו הכל עולה. זה האוטומט. אנחנו לא חייבים לפעול לפיו!

מחכים כמה שניות עד שהגל יעבור.

נושמים. לא סתם לימדו אותנו לספור עד 10.

בודקים עם עצמנו: האם המצב באמת מסוכן לנו פיזית? האם באמת יש פה סכנה? אם לא, אפשר להתמקד בזה ולהשתמש בזה כדי להירגע. אחר כך נוכל לומר לצד השני מה אנחנו חושבים.

אגב, מסתבר שלא חייבים להגיב מיד. אנשים מאד מעריכים את זה כשאנחנו אומרים: זה מאד מרגיז ומתסכל אותי, אני אדבר אתך על זה כשאירגע. אחר כך יש הערכה על האיפוק שגילינו ויותר נכונות לשתף פעולה.

מה עוד אפשר לעשות? הכלי היעיל והאפקטיבי שגיליתי, (אני קורא לו "נגולה") שינה את חיי. הכעסים כל כך השפיעו עלי שכאבי ראש היו השגרה אצלי, ובזבזתי המון אנרגיה רק על "להחזיק מעמד". היום, גם אם אני כועס, וזה קורה לפעמים, אני משתמש בזה כדי להבין מה אצלי גורם לי לתגובה כזו, ולטפל בזה. זה משתלם לי, לזוגיות שלי ולילדים שלי.

הבן שלי אמר לי כשהיה בן חמש: "אבא, אתה היית פעם כעסני, אני זוכר את זה כאילו זה היה היום! אבל עכשיו אתה לא" – ותאמינו לי, זה שווה את כל העבודה.

לחצו כאן כדי לקרוא עוד על "נגולה"

שלכם,

טמיר

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

נתקעתם פעם במעלית?

אף אחד לא רוצה להיתקע במעלית. מצד שני, כולנו משתמשים בהן.

מי שישבה לידי במכונית לא השתמשה במעליות. מעולם. היא פחדה מהן. כאשר שאלתי אותה עד כמה היא מפחדת מלהיכנס למעלית, היא ענתה: 10 מתוך 10.

מה קורה לנו כאשר יש לנו רמת פחד כל כך גבוהה, ממשהו כל כך מסויים? אנחנו עושים את מה שהגוף שלנו מתוכנת לעשות: בורחים, ומהר. ואז אנחנו מוותרים מראש על הנושא.

זה לא משהו שאנחנו, במודע, יכולים להשפיע עליו. קשה מאד להתווכח עם רגשות, לא? אז פשוט מוותרים על החלק הזה בחיים שלנו. ואז החיים שלנו מתחילים להיראות כמו מפה שמסומנים עליה אזורים אדומים: ממעליות – נמנעים, בכי של תינוקות – בורחים, מבחנים – מקבלים בלק אאוט, שיחה קשה עם המעביד – לא נרדמים, בני זוג – מתפשרים, כדי לא להישאר לבד…

הסיפור הזה נגמר נהדר, כי אותה הבחורה למדה כבר את השיטה שלי. תוך כדי נהיגה, הזכרתי לה מה צריך לעשות, ועד עיגול התנועה הבא הפחד ירד בחצי.

אל החברה שלה היא כבר עלתה במעלית.

אם גם אתם מתאמצים לעלות במדרגות כל החיים, אני מזמין אתכם לפנות אלי, ולעלות במעלית!

טמיר

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

סיפור מקרה – התקפי חרדה

אישה שחוותה לאורך זמן שלושה התקפי חרדה ביום, ניסתה את השיטה.

קצת רקע:

אנשים שסובלים מהתקפי חרדה מדווחים על גל של פחד ששוטף אותם פתאום, והתחושה הינה בלתי נסבלת. זה אינו פחד מדבר מסויים, אלא חרדה כללית. הסימנים הם דפיקות לב, יובש בפה, נשימות מהירות, רעד בשרירים ואפילו הקאה. כל זה קורה מאחר והמערכת הפיזיולוגית שלנו משוכנעת שישנו תוקף בסביבה וכל המערכות ההורמונליות והעצביות מופעלות על מנת לברוח או להילחם.

החוויה היא של מצוקה נוראית. מעבר לכך, החרדה כל הזמן "מחכה ברקע". ברגע שחושבים על הנושא שקשור אליה – בום! הפחד מציף והכל חוזר על עצמו. דבר זה גורם לנסיון להימנע מאותו נושא, אבל אז החרדה מתחילה להגיע גם כאשר חושבים על משהו שמזכיר אותו, ומשהו שמזכיר את זה… וכך הלאה במעגלים הולכים ומתרחבים. החרדה רודפת אחר האדם ואינה נותנת לו מנוח, והוא מתחיל אפילו לפחד מפני החרדה עצמה.

הטיפול בדרך כלל פסיכולוגי, תרופתי (פסיכיאטרי), או משולב במגוון שיטות.

כאמור, אותה אישה ניסתה את "נגולה". לפני כן, כאשר היא נשאלה עד כמה תחושת החרדה מעיקה עליה בסולם של 1-10 (כאשר 10 הוא הגרוע ביותר האפשרי) היא ענתה – 100.

תוך תרגול "נגולה" (האורך כשתי דקות) תחושת החרדה ירדה מ 100 ל 6.

וזהו.

במהלך השבוע לאחר מכן כמות ההתקפים היתה – אפס.

 

נגולה משתמשת במנגנוני עיבוד הנתונים הטבעיים של המוח על מנת לטפל במצבים בהם הוא מקשר בין מצב חירום למצב יום יומי, ומתקנת את הקישור הזה.

אתם מוזמנים ליצור קשר,

טמיר

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

איך הפכתי לאדם מוערך בתוך דקות

תמיד ידעתי שלא מעריכים אותי.

טוב, אולי לא בדיוק – אבל אני לא הערכתי את עצמי, ולכן היה לי ברור שכולם מרגישים כמוני. גם כאשר החמיאו לי (זה היה קורה מדי פעם…), הרי אני ידעתי את "האמת", בתוך תוכי.

יום אחד הגיע הזמן והחלטתי לעשות על זה נגולה. שתי דקות אחר כך, פתאום נגלה לי עולם אחר לגמרי. כאשר תת המודע שלי לא חסם יותר את הזכרונות שהיו קשורים להערכה אלי, לפתע, אחד אחד, כמו כוכבים שיוצאים לאחר השקיעה, התחלתי להבין שמעריכים אותי בכל מקום בו אני נמצא. בפעם הראשונה, הסתכלתי על עצמי דרך עיניהם של האנשים שאני מכיר וקלטתי שבעצם – אני מוערך!

קשה לי לתאר את התחושה: הקלה, הפתעה, שחרור, סיפוק… עד אותה נקודה בחיי התמודדתי עם הידיעה שאני לא מוערך, למרות כל המאמצים, ופתאום כאשר הזכרונות לא היו חסומים יותר – הייתי אותו בן אדם, רק אחרת.

בלי להבין מאיפה זה מגיע, בלי לנסות לשכנע את עצמנו, נגולה עובדת באותו רגע. כל השנים הסתכלתי על עצמי דרך מראה עקומה – תרגול חד פעמי של נגולה יישר אותה והראה לי מי אני באמת.

אם אתם מבינים על מה דיברתי, צרו קשר, בואו להרצאה. הכלי לשינוי כבר כאן. הפסיקו לסבול.

אתם מוזמנים להצטרף!

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

הפעם הראשונה שלי

הפעם הראשונה שהשתמשתי בשיטת נגולה היתה בערב שבו המצאתי אותה.
המיקום: חבל הכביסה הקטן, זה של הגרביים, מעל המכונה.
היו המון גרביים לתלות. יותר מדי בשביל החבל, ונטרפתי. מייד עשיתי את הדבר ההגיוני המתבקש: האשמתי את אשתי.
עשיתי את זה בלב, אבל נורא התעצבנתי. ואז, חשבתי לעצמי, רגע אחד. כועס? על גרביים? בוא ננסה.
שתי דקות אחר כך, כבר לא כעסתי. הבנתי שדאגתי מכך שלא יהיה מספיק מקום על החבל, וזה לקח אותי למקום לא טוב, שבו לא אדע מה לעשות. זהו.
עברו שנתיים. הגרביים מעולם לא הכעיסו אותי שוב.
מה מטריף אתכם?
פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה